<h1>חדושי הר"ן — סנהדרין</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[סנהדרין נ"ה ע"א] ולא יהיה קדש. לא מייתר לי' לר"ע האי קרא דאתא לאזהרת עבד ולשפחה כדברי התרגום, ור' ישמעאל דקא דריש מיני' אזהרה לזכר ולבהמה מפני שכל שכיבה שהיא חוץ לדרך היא בלשון קדש ששכיבת העבד והשפחה בכלל חוץ לדרך היא שהעבד הוקש לבהמה ומ"ד דלא יהי' קדש בגברי דעתו ששכיבת הבהמה רחוקה מזו ואינו נכלל עמה.
[סנהדרין ס"א ע"ב] איתמר העובד ע"א מאהבה ומיראה אביי אמר חיי' ורבא אמר פטור. פי' רש"י ז"ל מאהבת אדם ומיראתו ופי' הר"ר דוד ז"ל דיראה זו יש בה סכנות נפשות שימיתוהו אם לא שיעבדנה וכיון דמשום יראה הוא עובדה לרבא פטור, והקשו בתוס' דהא בע"א קי"ל יהרג ואל יעבור דמשמע שאין יראת אדם פוטרו מכלום וכ"ש כשעושה מאהבה שראוי להקשות דמשום אהבת אדם אין לו לזלזל אפילו במצוה קלה, לפיכך פי' ה"ר דוד ז"ל דמי שיעבוד איזה ע"א באחד ממיני עבודות שדרכה בכך או מעבודות של פנים מיראת נפשו כדי שלא ימות ואמר אלי אתה שהוא חייב מיתה ובלבד שלא יהא שוגג בדבר שיהא סבור שהאונס מתיר אלא כיון שהתרו בו שאין האונס מתיר וקבל התראתו אע"פ שהוא אנוס חייב מיתה ובהא לא פליג רבא מידי, כי פליגי אביי ורבא היכא דלא אמר אלי אתה אלא שעבד ע"א מאחד מהעבודות שצוו לו בקנס מיתה שיזבח או יקטור לע"א פלונית אביי סבר חייב שהרי עבד ע"א בא' מהעבודות ובמתני' מחיי' מיתה בין בעבודה מן העבודות בין באומר אלי אתה והיינו דקאמר אביי והא פלחה כלומר שעבד אותה באחת מעבודותיה וחייב אי מיתה במזיד אי קרבן בשוגג ורבא אמר פטור דנהי דתנן במתני' דבעבודה מן העבודות חייב אע"ג דלא אמר בפי' אלי אתה היינו משום דכל שעובד איזו ע"א באיזו עבודה מן הסתם הוא קבלה באלוה אף ע"ג דלא אמר בפירוש אבל זה שצוו עליו בקנס מיתה שיעבוד כך לע"א ומיראת המות הוא עובדה פטור דודאי לא קבלה עליה באלוה ואין שם שום אומדנא שקבלה באלוה כיון שעבדה דעבודה זו מחמת האונס היא, והיינו דקאמר רבא אי קבלה עלי' באלוה אין אי לא לא כלומר כשנעשה העבודה מעצמו שלא באונס יש לנו לתלות שהוא קבלה באלוה וחייב אבל זה שנעשה מאונס אין עשיית העבודה הוכחה שקבלה באלוה אא"כ אמר בפי' אלי אתה דבכה"ג אפילו באונס חייב וכדכתיבנא לעיל. אבל הרמב"ן ז"ל פי' שמה שאמרו כאן מיראה אינה יראה דסכנת נפשות דאי הכי היכי מחייב אביי דהא אע"ג דבע"א אמרינן דיהרג ואל יעבור היינו שהוא מצוה עליו שיהרג על שמו של הקב"ה אבל שיהרג בב"ד אין לנו ואי עבר פטור וכדדרשינן בסיפא הכרת תכרת הנפש ההיא היא ולא אנוסה ולא מוטעת וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' יסודי התורה, לפיכך פי' מאהבה ומיראה שלא יזיקנו בממון וכיון שאינו עובדה לכונת אלהות אלא לאהבת אדם ויראתו לאביי חייב ולרבא פטור וקי"ל כותיה ומאי דקרי לי' שוגג בלא מתכוין היינו משום דס"ל דכל שאינה עובדה לכוונת אלהות אלא מפני אהבת אדם ויראתו שיהא מותר והיינו אומר מותר דאמרי' בסמוך, וראי' לדבר דהכי הוא דהא בשאר כל מצוות התורה כל שהן מעבירין אותו בפרהסיא או בשעת הגזירה קי"ל דיהרג ואל יעבור אף ע"ג דכתי' וחי בהם ולא שימות בהם וטעמא משום עשה דונקדשתי הכא נמי באלו הג' מצות והם ע"א ג"ע וש"ד כל שעשאן מאונס נפשו פטור ממיתה אע"ג דהתרו ביה, אלא שה"ר דוד ז"ל מחלק בין אלו הג' עבירות ובין שאר מצות דבשאר מצות הוא משום עשה דונקדשתי ולפיכך אין ממיתין עליה בפרהסיא או בשעת הגזירה אבל באלו הג' עבירות שהם מחמת חומר עצמן אימא לך דאפילו באונס ימיתוהו ב"ד אם התרו בו, ומאי דאמרי' בספרי היא ולא אנוסה דחה ה"ר דוד ז"ל דהאי אנוס לאו אונס הגוף שאנסוהו כותים אלא אונס הנפש כלומר שיעשה שלא בדעתו כענין שאמרו האדם בשבועה פרט לאונס. והרמב"ם ז"ל פי' בפ"ג מהל' ע"א מאהבה כגון שחשק בצורה זו מפני מלאכתה שהיתה נאה ביותר או שעבדה מיראתו לה שמא תריע לו כמו שמדמים עובדיה שהיא מטיבה או מריעה אבל לא קבלה עליו באלוה פטור, והא לא מחוור לי דכיון שעובד צורה זו על שהיא מטיבה ומריעה אע"ג דלא קבלה עליה באלוה חייב מיתה דלא גרע ממקטר לשד דאמרינן בגמ' היינו עובד ע"א וסתם מקטר לשד שאינו מקבלו באלוה ואפ"ה קרי לי' ע"א, ועוד אמאי לא תריץ לי' במקטר לשד שאינו מקבלו באלוה וזהו בעל אוב דליכא אלא לאו אלא משמע לי דכל שעושה איזה עבודה לשום צורה כדי שיגיע ממנה איזה תועלת הרי נתן לה אלהות ושררה על זה הענין ולפיכך עובדה והיא ענין ע"א כנ"ל.
<h2>דף ד.</h2>
[סנהדרין ס"ה ע"ב] אמר רבא שאני מגדף הואיל וישנו בלב. פי' ודאי עקיצת שפתיו הוי מעשה כמו כפיפת קומתו לרבנן אלא דמ"ה לא מחייבו חטאת במגדף מפני שפעמים הוא מגדף בלא מעשה זה של עקיצת שפתים אלא בלבו ואף הוא חייב לשמים כאלו גדף בפיו בעקיצת שפתים מפני שעל המחשבה הוא מתחייב כדכתיב למען תפוש את בני ישראל בלבם וכיון שאין חיוב חטאת במגדף בלבו לפי שאינו עושה מעשה אף כשעושה מעשה ויגדף בעקיצת שפתיו פטור שאם לא כן נמצא המגדף פעמים מביא חטאת ופעמים שאינו מביא חטאת ורחמנא אמרה תורה אחת לעושה בשגגה וכאן לא יהיו שוין השוגגין שכשיעשו מעשה יהיו חייבין וכשלא יעשו מעשה יהיו פטורין ולפיכך כל מגדף פטור מקרבן.
[סנהדרין ס"ה ע"ב] יצאו עדים זוממין שאין בהם מעשה. פי' וה"ה מקלל אביו ואמו ומסית ומ"ה פטורין מקרבן כיון שאין בהם מעשה ורחמנא אמר אשר לא תעשנה עד שישגג בעבירה שיש בה מעשה ודאי דעדים זוממין אינן מתחייבין על מחשבת הלב אלא על ההגדה שבב"ד ואם הקשת שפתיו הויא מעשה הרי יש מעשה בעדים זוממין וה"ה שהקושיא היא מעדים זוממין וחביריו, ומתרץ רבא שאני מגדף הואיל וישנו בקול כלומר דאנן לא אמרינן אלא דהקשת שפתיו הוי מעשה דהיינו כשמכין ומגיעין השפתים זו לזו שזו מעשה הנראה לעין כל וזהו בכל דבור שיש בהם אותיות השפתים כמו בומ"פ אבל בדבור אחר שלא ינוע השפתים והוא הדבור שלא ישתמש באלו אותיות שאין שם הקשת שפתים אע"פ שיש בהן קצת עקום באותיות הלשון והשינים והחיך הדבור ההוא אינו קרוי מעשה שאינו נראה כל כך לעיני הרואים ועז"א שכן ישנו בקול כלומר קול דבור בלא הקשת שפתים שאפשר לגדף באלו אותיות שאין בהם אותיות בומ"פ ולא יהי' בהם מעשה וכן אפשר בעדים זוממין וחביריו שיוכלו להשתמש בדבורן בכל שאר האותיות ולפיכך אין מתחייבין שאין בהם מעשה ולפיכך אע"פ שלפעמים יעידו ויקללו ויגדפו ויסיתו באותיות בומ"פ שיש בהם מעשה הקשת שפתים אפ"ה פטורין מקרבן דתורה אחת לעושה בשגגה כתיב וכדכתיבנא לעיל, ולאו דהדר בי' רבא ממאי דאמרו לעיל דמגדף הואיל וישנו בלב דודאי קושטא הכי אלא דאיצטריך לי' לתרוצי תירוצא דשוה לעדים זוממין ומקלל ומסית ומגדף, ובתר הכי מקשי' וקול לא הוי מעשה והא איתמר חסמה בקול וכו' פי' ודבור זה שאמרנו שהוא בלא הקשת שפתים לא הוי מעשה אע"פ שיש בו עקימת הפה והא שמעינן לי' לר' יוחנן דלא מפליג בין דבור שיש בו הקשת שפתים באותיות בומ"פ לדבור אחר של אותיות השינים הלשון והחיך כיון שיש שם עיקם הפה דמן הסתם גבי חסימה לית ביה הקשת שפתים שאינו אלא קול אחד לזרז הבהמה כענין ניזהא דתורא הן הן דאריה דא דא (פסחים קי"ב ב') ואפ"ה מחייב ר' יוחנן וזה הפי' מתבאר שבגמ' קורא בכאן עקימת פיו לשאר הדבור שאין בו אותיות בומ"פ ולדבור שיש בו אלו אותיות קורא אותו הקשת שפתים, ותירצו אלא אמר רבא שאני עדים זוממין הואיל וישנן באי כלומר לא כמו שאמרנו הואיל וישנו בלב ולא כמו שאמרנו הואיל וישנן בקול שהוא דבור שיש בו עקום הפה אלא נאמר שאני עדים זוממין וחביריו שכן ישנן באי כלומר קול פשוט היוצא מן הגרון בלי הקשת שפתים ובלא עקום הפה כלל בלא שמוש שאר האותיות אלא אותיות הגרון בלבד והם אהח"ע ואמירת זאת המלה והיא אי היא קבלת דברים כאלו יאמר אין שבקבלת דברים תמצא שיתחייבו עדים זוממין וחביריו שכל קבלת דברים חשוב בכל מקום כעיקר הדברים וא"כ אפשר להעיד בקבלת דברים שיעיד חברו עדותו והוא ישיב אי או ששני העדים יקבלו וישיבו במה שיאמר התובע וכן הדין במקלל ומסית ואף מגדף עצמו כך הוא מתחייב בקבלת דברים שיענה אחר מגדף אחר, ומדינא ה"ל לרבא למימר שאני מגדף הואיל וישנו באי כמו שתרצנו למעלה שישנו בלב שישנו בקול אלא דנקט עדים זוממין לרבותא דאפילו בעדים דאית להו למימר מן הסתם כל העדות בב"ד אפ"ה אשכחינן בהו שישנן באי וכ"ש במקלל ומגדף ומסית, וכיון שהן פטורין בכה"ג דלא עבדי שום מעשה אפילו היכא דעבדי מעשה נמי פטורין משום דכתיב תורה אחת לעושה בשגגה וכדכתיבנא לעיל, וכ"ת א"כ חסמה בקול לר' יוחנן דמחייב אמאי דהא אפשר למחסם להו בה"ו ה"ו דלית בי' אפילו עקימת פה, ליתא דכי מחייב ר' יוחנן היינו דוקא היכא דאיכא עקימת פה דהוי איזה מעשה אבל בה"ו ה"ו ודאי פטור הוא דלא עביד מעשה, וכ"ת כיון דאיכא קצת חסימה פטורה בה"ו ה"ו תהיה שאר החסימה פטורה אע"פ שיהיה בה הקשת שפתים ועקם הפה וכדאמרינן גבי קרבן, ליתא דגבי חסימה שהיא למלקות לא כתיב תורה אחת כדכתיב גבי חטאת ומ"ה לא שייך למימר שכן ישנה באי אלא כל היכא דאיכא מעשה יהי' חייב כשלא יהיה בו מעשה פטור זו היא שיטת הריא"ף ז"ל כדרך שפירשה בהלכות, וגרסת רש"י ז"ל ופירושו אינם נכונים דמאי דגריס שכן ישנה בראיה ופירש שעל עדות העדים מתחייבין אינו כלום שעדי' זוממין כשמתחייבין לא על שעת ראיה הם מתחייבים שהרי לא ראו כלום שהרי הוזמו אלא על שעת ההגדה בב"ד הם מתחייבים ועוד דאפילו כדבריו ז"ל תינח עדים זוממין אבל מסית ומקלל וכיוצא בהם מא"ל דבדידהו לא שייכא ראיה כלל, וכן מה שפירש שכן ישנן בקול שעל הגעת הקול המגיע לאזני הדיינין מתחייבים העדים והרי אין בו מעשה אינו מחוור דודאי הקול על דבורן הוא נעשה ואם הדבור יש בו מעשה כמו כן הקול הנמשך ממנו יש בו מעשה, ועוד שמחליף הגרסא שאני עדים זוממין שכן ישנן בקול והעיקר כשיטת הריא"ף ז"ל.
[סנהדרין ס"ג ע"א] האי נמי לאו שבכללות הוא דתניא מנין לאוכל וכו'. פי' לאו של לא תעבדם הוא לאו שבכללות שכולל מגפף ומנשק ומכבד ומרבץ ודומיהם וכן נראה מתוך פי' רש"י ז"ל בפי' המשנה גבי אבל המגפף וכו' וכן פי' בתוס' ז"ל, ואי הכי קשיא דהא לא דמי האי לאו שבכללות ללאו של לא תאכלו על הדם דלא תאכלו על הדם היא אזהרה אחת כוללת עניינים רבים חלוקים זה מזה ואינו מענין אחד כלל אבל לאו זה של לא תעבדם שכולל גפוף ונשוק ודומיהן כולן הן מענין אחד לאסור דברים של כבוד והוי כלא תעשה כל מלאכה שכולל מלאכות הרבה ואעפ"כ לא נקרא לאו שבכללות ומפני שכולן ענין אחד והוא אסור המלאכה, ועוד שאינו מחוור שנאמר שלא תעבדם יזהיר על שלא כדרכה שאין סתם עבודה אלא כדרכה או באחת מעבודות פנים שהם קרויות עבודות סתם שעל כל העבודות שחייבין עליה מיתה היא אותה האזהרה דדבר הלמד מעניינו הוא לא על חייבי לאוין, וזו אינה קושיא אצלי שכבר פירש"י ז"ל במתני' דמשום דהוי קרא יתירא אם אינו ענין לכדרכה או לעבודות של פנים תנהו ללאו גרידא דמגפף ומנשק וחביריו אלא דאכתי קשיא קושיא קמייתא, ונ"ל לתרץ הקושיא דמ"ה נקרא לאו שבכללות מההיא טעמא גופא דאמרן דלא תעבדם מעיקר לישנא משמע עבודה שדרכה בכך ואפשר דמשתמע נמי א' מעבודת פנים אפי' אין דרכה בכך ומשמע נמי מחמת יתור הפסוק דאם אינן ענין לגופו תנהו לגפוף ונשוק וחביריו א"כ זה הלאו כולל ג' ענינים חלוקים זה מזה והוי לאו שבכללות, והרמב"ן ז"ל כתב בספר המצות שהלאו הזה הוא לא תלכו אחרי אלהים אחרים שאחר שאמר את ה' אלהיך תירא יש במשמע שלא ילך אחר ע"א בכל הדומה לזה כלומר שלא ליראה ממנה ולשלא לכבדה כמו שהוא מצווה לעשות לשם ויש בכלל זה שלא לעשות לה שום מעשה של כבוד כגפוף ונשוק וחביריו ושלא להשבע בשמה ושלא לידור בשמה ושלא לשאול העתידות ממנה ולפיכך אמרו שהוא לאו שבכללות.
<h2>דף ה.</h2>
[סנהדרין ע"ה ע"ב] מניין לעשות שאר הבא ממנו כשאר הבא ממנה נאמר כאן זמה וכו'. ע"כ אית לן למימר דג"ש היא מופנה משני צדדים דהנה הנה וזימה זימה כולהו מייתרי וכיון שכן למידין ואין משיבין דאי לא תימא הכי איכא למיפרך למ"ד שריפה חמורה מה לשאר הבא ממנה שכן אמה בשריפה תאמר בשאר הבא ממנו שאמו בסקילה, וכ"ת א"כ לקמן דפרכינן הכי כי בעינן למילף אם אמו מאם אמה אמאי לא שני ליה דמופנה משני צדדים למדין ואין משיבין, משום דעיקר ג"ש דהנה הנה וזימה זימה אוקימנא לה לבת בנו ובת בתו מאנוסתו שהן בשריפה כמו בת בנה ובת בתה ובתר הכי לא מצינן למילף איסורא לאם אמו מאם אמה מכח הג"ש דאיכא למיפרך מה לאמה שהיא בשריפה וכו' משום דלא אמרינן למדין ואין משיבין אלא כדי לקיים הדרשא לעיקר הג"ש אבל לאחר שיצא ממנה דין אחר אין לרבות בכח ג"ש דין אחר כל היכא דאיכא למיפרך, וא"ת ומאי ראית לרבות בת בנו ובת בתו לשריפה בג"ש ולהוציא אם אמו מכח הפירכא אימא איפכא נוקים הג"ש לאם אמו לאיסורא ולהוציא בת בנו ובת בתו משריפה מכח הפירכא, יש לומר שיותר ראוי לרבות שריפה לבת בנו ובת בתו שהזהיר בהן הכתוב בפירוש מלרבות אם אמו לאסור שלא שמענו אותה כלל תדע שהרי בתו מאנוסתו לא נתרבית בכלל הג"ש לפי דברי הברייתא לפי שאין איסורה מפורש בתורה שאם היתה בכלל בדברי הברייתא היאך שאלו עליה לפנינו בתו מאנוסתו מנין הרי דנו ג"ש דהנה הנה זמה זמה אלא שכוונת הברייתא אינה אלא להביא בת בנו ובת בתו לשריפה מפני שנכתבו בפירוש וזהו שאביי טורח להביא אותה בק"ו, ורבא דאמר א"ל ר' יצחק בר אבדימי אתיא הנה הנה זמה זמה אין לך לומר שהוא חדש ג"ש זו להביא בת לשריפה שכבר נאמרה עיקר הג"ש בברייתא ור' יצחק בר אבדימי לפי' הברייתא הוא צריך וכן סדרו אותו למעלה אלא על ידי שאין בכוונת הברייתא להביא מן הג"ש אלא בת בנו ובת בתו שנאמרו בפי' בקרא בא רבא להוסיף עכשיו שאף בתו בכלל הג"ש ואין להוציא אותה כמו שהוציאו אם אמו וכלתו משום פירכא שדרך סברא הוא שג"ש היא לכל הג' דורות שלמטה היא באה, אבל לאתויי אם אמו אין שומעין לך ששלשה דורות שלמעלה מילתא אחריתי ועוד שהפירכא בעצמה היא מאמו שהיא בשריפה שהיא בג' דורות שלמעלה, ומה שהקשו בכלתו מאמו שהיא בסקילה אע"פ שהכלה אינה בכלל ג' דורות שלמעלה זהו מפני שהג"ש בעצמה לא באה אלא ללמד על שאר הבא ממנו כשאר הבא ממנה וכשאתה בא לחזור וללמוד על שאר הבא ממנה משאר הבא ממנו אין שומעין לך במקום שיש פירכא, אבל מ"מ בג' דורות שלמטה שהג"ש והכח המופנה שבה אין משיבין כלל שכבר למדנו שאר הבא ממנו משאר הבא ממנה, ולדברי רבא מהניא הך ג"ש אף לבתו דהיא בכלל ג' דורות שלמטה ולדברי אביי לא מהניא ג"ש אלא לבת בנו ובת בתו ובתו אתיא מק"ו כדאיתא בגמ' לקמן וכן סובר אבוה דר' אבין כאביי דמצריך דרשה לבתו מאנוסתו מובת איש כהן זו היא השיטה הנכונה, ונסתלקה הקושיא שמקשין בתוספות ז"ל היאך למדו שאר הבא ממנו משאר הבא ממנה דשאר הבא ממנו אם אמו פטור שלפי מה שפירשנו אפילו איתא להך פירכא לית לן למיפרך מידי על עיקר הג"ש וכדכתיבנא, וכ"ש דקושיא מעיקרא ליתא דהיאך יקשו תאמר בשאר הבא ממנו דאם אמו פטור דתלמודא לאידך גיסא קא פריך מה היא אם אמה אסורה אף הוא אם אמו חייב.
<h2>דף ז.</h2>
[סנהדרין מ"ז ע"א] אכל חלב והפריש קרבן נעשה מומר וחזר בו הואיל ונדחה ידחה. פי' רש"י ז"ל שבשעה שנעשה מומר אינו ראוי לקרבן שאם נעשה מומר לאכול חלב אינו ראוי להביא קרבן על שגגתו דבעינן שב מידיעתו וליכא, ואם נעשה מומר לע"א נמי אינו ראוי לקרבן דאמר מר מעם הארץ פרט למומר.
